רש"י על חולין פ״ט

1 אם מחוט ועד שרוך - שלא רצה ליהנות מן הגזל:

2 שרוך - רצועה:

3 חוט של תכלת - לציצית:

4 רצועה של תפילין - לקשור:

5 בשלמא רצועה של תפילין - איכא הנאה דכתיב ויראו ממך:

6 אלו תפילין שבראש - אות הן לכל כי שם ה' נקרא עליך:

7 מאי היא - מאי הנאה איכא:

8 מה נשתנה תכלת - שהזקיקתה תורה לציצית:

9 שהתכלת דומה לים - שהחלזון מן הים הוא עולה אחת לשבעים שנה ומראית דמו דומה לים וים אנו רואין שדומה לרקיע ורקיע לספיר וספיר לכסא הכבוד דכתיב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר והוא כעצם השמים אלמא שמים דומין לספיר וספיר הוא כסא הכבוד דכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא וכשהקב"ה מסתכל בכסא הכבוד שלו נזכר במצוה זו שהיא כנגד כל המצות:

10 הנאכל - הגוזל ואוכל קשה הוא לעשות תשובה:

11 כאפרכסת - טרמויי"א:

12 לא מרבכם - לפי שאין אתם מרבין עצמכם אלא ממעטין לפיכך חשק בכם כי אתם המעט ממעיטין עצמכם בענוה:

13 נמרוד - מלך בדור הפלגה היה ולכך נקרא שמו נמרוד שהמריד כל העולם במלכותו על הקב"ה:

14 מושב אלהים ישבתי - שבנה לו שבעה רקיעים של נחשת ועלה וישב עליהם:

15 תולה ארץ - על זכות אותן שנחשבו לבלימה:

16 שבולם עצמו - סוגר את פיו ודומה לו בבכורות דף מ: פיו בלום ורגליו מבולמות:

17 ומתחת - מי שנדרס תחת הכל הוא זרועות עולם:

18 האמנם אלם - אומנות יפה היא האילום אבל צדק דהיינו דברי תורה אותו תדברון:

19 מישרים - כמישור ארץ חלקה שנוחה לידרס:

20 בעפר עיר הנדחת - קס"ד אפר שריפתה:

21 והא איסורי הנאה נינהו - דכתיב לא ידבק וגו' ובעיר הנדחת כתיב:

22 עפר עפרה - עפר קרקעה:

23 ורבא אמר - אפילו בעפר עפרה נמי מותר שכסוי הדם מצוה ולא הנאה שהמצות שנתנו לישראל לא ליהנות נתנו להם לא לשם הנאה נתנו להם אלא גזירת מלך היא עליהם:

24 לא אם תקע יצא - דלאו הנאה היא ולכתחלה מיהא לא יתקע משום דמאיס:

25 שיעורא בעינן - בשופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן כדאמרינן בראש השנה דף כז: לולב מפרש במסכת סוכה דף לב: שיעור הדס וערבה שלשה טפחים ולולב ארבעה. ועבודת כוכבים כיון דלשרפה קיימא כל העומד לישרף כשרוף דמי הלכך שיעורא הוא דכתותי מכתת אבל הכא כמה דשריף ומיכתת מעלי לכסוי ומשום הנאה ליכא דמצות לאו ליהנות ניתנו:

26 מתני' גיד הנשה:

27 ובמוקדשין - לקמן חולין דף צ. פליגי בה איכא למאן דאמר אפילו בעולה ואיכא למ"ד בקדשים הנאכלין:

28 שאין לו כף - בגמרא מפרש אית ליה ולא עגיל:

29 כף - פוליפ"א הנכרכת סביבות עצם הקולית העליונה סביב סביב בעיגול אבל עוף אינו כן שהבשר שעל הקולית ברוחב הוא ואינו דומה לכף:

30 כף - שעל גב הירך:

31 ונוהג בשליל - בן תשעה חי הנמצא בבהמה:

32 וחלבו - של שליל מותר:

33 ואין הטבחים נאמנים - לומר נטלנוהו מפני שטורח הוא להם לחטט אחריו:

34 גמ' איסור גיד - נוהג בבהמה משעה שנוצר:

35 יש בגידין בנותן טעם - בבשר ואשמעינן האי תנא דהאוכל גיד הנשה של מוקדשין לוקה שתים אחת משום גיד שאפילו עץ הוא התורה חייבה עליו ואחת משום מוקדשין שיש בו טעם ונהנה מן המוקדשין ושמעינן מינה תרתי חדא דיש בגידין בנותן טעם וחדא דאיסור חל על איסור ולאפוקי ממאן דאמר בהאי פירקא לקמן חולין צט: אין בגידין בנותן טעם: א"כ הכי איבעי ליה למתני מוקדשין נוהגות בגיד:

36 אלא - אשמעינן האי תנא דאין בגידין בנותן טעם והכי קאמר איסור גיד הנשה לבדו נוהג במוקדשין אבל איסור מוקדשין אין בו:

37 אם יש בו בנותן טעם - שיערו חכמים בששים כל נותן טעם סתם:

38 בולדות קדשים - בהמת שלמים שילדה ואשמעינן תנא דמתניתין דלא תימא איסור מוקדשין קדים וגיד אינו נוהג בשליל וכי מטי לידה לא אתי גיד חייל עליה דאין איסור חל על איסור אלא תרוייהו חיילי דקסבר ולדות קדשים משעת יצירתן במעי אמן הן קדושים וגיד הנשה נוהג בשליל ואשתכח דביצירת העובר חלו שניהם:

39 מכלל דרישא לאו בשליל עסקינן - דאי מרישא שמעינן דנוהג בשליל סיפא למה ליה למתנייה:

40 ה"ק כו' - כלומר רישא ודאי אשמעינן דנוהג בשליל דאי אין נוהג בשליל קדים ליה איסור מוקדשין ותו לא אתי איסור גיד וחייל עליה והדר תנא פלוגתא לאשמעינן דדבר זה שהשמיענו תחלה נוהג בשליל לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת רבי יהודה ורבנן:

41 הנזיר מגלח - שאם נטמא לאחר שמנה מקצת נזירותו סותר כל מה שמנה ומגלח וחוזר ומתחיל ומונה כדכתיב במדבר ו והימים הראשונים יפלו:

42 על המת כו' - אבל לא על שאר טומאות כגון נבלה ושרץ דמת כתיב בפרשה שם וכי ימות מת עליו:

43 לנפל - שכולו קיים ועדיין לא נתקשרו איבריו בגידין שהרי כל איבריו נוצרים ועדיין אין עליו כזית בשר: